כתיבה: שרית אלפיה.
אנו טומנים זרע,
איזו תשוקה,
איזו חדווה,
אומרים "הזורעים בדמעה....",
חשבתי על זה, מדוע בחרו במילה דמעה שמתחברת ישר לקונוטציה של קושי?
הרי הפעולה הראשונית היא פעולה של תקווה, של רצון, של תשוקה.
אולי בעצם, כי הדמעה מתחילה בתהליך מנטאלי מופלא אך קשה ביותר.
אנו מביטים אל עבר האדמה ולא רואים כלום.
כלום. לכל היותר אדמה רטובה.
אבל אנו יודעים,
אנו יודעים שיום למחרת לא יצמח עדיין כלום על פני השטח.
לכאורה.
אנו יודעים שצריך להשקות ולדשן.
עדיין, אנחנו מתבוננים על האדמה ולא רואים כלום.
אבל יודעים שמתרחש תהליך,
שהוא קודם משריש שורשים כלפי מטה.
כמו מתייצב במרחב.
אנו יודעים שלוקח זמן.
הידיעה הזו מקלה.
הידיעה הזו המנטאלית עוזרת לפעולה מנטאלית אחרת קשה ביותר
גיוס הסבלנות שלנו.
וואי כמה היינו רוצים כבר שיצא. מהר יותר. מוכן. בשל. פורח.
אז האתגר הראשון שלנו הוא אתגר הסבלנות, אורך רוח... מזמן לא דיברנו על נשימה וויסות עצמי
ובמקביל מתחיל האתגר השני שלנו שהוא ההתמדה.
להמשיך להשקות
גם כשלא רואים
בנחישות.
לא להפסיק.
אז מה בעצם מחזיק את מלאכת ההשקייה?
לב ליבה היא האמונה
אנו רואים את התוצאה בעיני רוחנו.
האמונה מחזיקה את התמונה של מלוא ההדר, העץ השופע ומניב פירות. האמונה נותנת את התחושה השמחה בגוף. את האופטימיות.
את החיוך.
האמונה מחזיקה גם את הביטחון בתהליך - Trust the process.
טו בשבט, חג האילנות, חג התהליך, חג הטבע מסמל בתבונה כי באתגרים המנטאלים של החיים, ובאתגרים המנטאלים של ניהול ארגונים ופרוייקטים
אנו זקוקים לארבעת המרכיבים יחדיו.
אנו זקוקים לתשוקה, לאמונה, לנחישות/ההתמדה ולסבלנות.
ארבעתם יחדיו יקבעו בודאי את התוצאה אבל גם את ההנאה מהדרך.
Comentários