כתיבה: דן שוורץ.
דמיינו זחל, בתוכו יש כ-7 מיליארד תאים, לכל תא כזה, בדומה לבני האדם, יש תפקיד שונה: חלק אחראים על עיכול, חלקם על שרירי הזחל, חלקם על מערכת העצבים וחלקם על פינוי פסולת, לכל תא יש תפקיד. הזחל גדל ויש עבודה בשפע, "הכלכלה משגשגת", ובכל יום יש יותר ויותר עבודה. עד שיום אחד הזחל מפסיק לאכול ולזוז, לפתע כל התאים שהיו מאורגנים להפליא, כדי לגרום לזחל לגדול, מוצאים עצמם ללא תעסוקה: תאי העיכול אומרים "אוי ואבוי, אין עבודה היום, שום אוכל לא נכנס", תאי השריר אומרים "אנחנו כבר לא זזים, יש לנו המון תאי שריר שאין להם מה לעשות". התאים במערכות השונות מתחילים להבין שזה כבר לא עובד, המערכות קורסות. לפתע! קהילה חדשה של תאים מתחילה לפעול בתוך הזחל, התאים הללו זהים מבחינה גנטית לכל שאר התאים אך הם מתחילים "לראות" את המצב באופן שונה. תאים אלו מכונים "תאי דמיון", תפקידם לדמיין את העתיד! הם מצליחים להביא חזון חדש וטוב יותר מתוך הכאוס בו כל התאים נמצאים. המידע מהתאים הללו מגיע אל שאר התאים בזחל והתאים מתחילים להתארגן מחדש באופן שונה אל עבר החזון של "תאי הדמיון" ונוצר יצור חדש בעל תכונות ומאפיינים מדהימים שלא היו קיימים לפני כן בכלל – הפרפר [1].
בימים טרופים אלה נדמה לרבים מאיתנו שלאן שלא נסתכל, תפקודם של מוסדות רבים ומערכות רבות, שעד היום סידרו את חיינו, מאותגר. תהליכים רבים עוצרים, מקרטעים או מתמוטטים, ותחושת הביטחון שלנו במערכות השונות נסדקת. כל אלה, מאתגרים את היכולת שלנו לראות את האור בקצה המנהרה. באשר למנהיגות, נראה כי האמון במנהיגות אף הוא מתערער, בקרב חלקים נרחבים של האוכלוסיה. די להסתכל במדד אמון הציבור המתפרסם אחת לשנה [2] (מצ"ב גרף מתוך הדו"ח האחרון עבור שנת 2019 אשר פורסם בינואר 2020 לפני פרוץ המגפה, כרגע ניתן רק להניח כיצד ייראה המדד של שנת 2020 שיתפרסם בינואר 2021).
לאן כל זה הולך? במאמר דעה שפורסם לאחרונה [3] ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין כותב כך: "שמעתי בחודשים האחרונים רופאים ומומחים מדברים על נגיף הקורונה ומגדירים אותו "יריב ערמומי וחמקמק". הופתעתי מההגדרה שלהם, משום שהאמת הכואבת היא שהנגיף אינו ערמומי ואינו חמקמק. הוא סתם מטען גנטי חסר אינטליגנציה. לכן הגרפים המדאיגים של מספרי קורבנותיו הגואים הם אינם אלא ההשתקפות העגומה של פרצופה של המדינה ושל החברה שלנו בשנת 2020".
האמת עליה מדבר דיסקין בהחלט כואבת, הכאוס שאנו חווים סביבנו הוא במובנים רבים תמונת מראה שלנו. הקורונה כמעט ולא שינתה שום דבר במציאות (ככל שניתן לכתוב משפט מוזר שכזה), אבל היא כן גרמה לנו לראות בצורה ברורה יותר את כל מה שלא עבד כבר מזמן, אבל לא ראינו, או שלא רצינו לראות. כל עוד הכלכלה שגשגה והכל עבד (פחות או יותר) זה לא מספיק הפריע לנו ולא ששנו לטפל בכשלים המערכתיים. הדבר דומה לאדם היודע שיש לו בעיה בשן, אך משכנע את עצמו שהנה אוטוטו זה עובר מעצמו ואין טעם ללכת לרופא, העיקר שבינתיים אפשר לאכול קצת מתוק. רק כשהכאב כבר בלתי נסבל, הוא משתכנע והולך לטפל בבעיה. תעצרו רגע ונסו לחשוב עם עצמכם, בכנות, אילו עוד מערכות או תופעות צבאיות אתם רואים כרגע "במערומיהן" ותשאלו את עצמכם האם אלו תופעות חדשות או שהן היו שם תמיד (למשל, מסמוס פקודות, פקודות שלא ניתן לקיים בשטח באופן מלא, דאגה לפרט, תיעדוף משאבים וכד')?
גם הסביבה הצבאית מושפעת רבות מנגיף הקורונה, הן באופן אקטיבי (שינוי במשימות, נהלים, שמירה על מרחק, קפסולות, ניהול מבודדים, הסתמכות נרחבת על פיקוד העורף וכו') והן באופן פאסיבי (קיצוצי תקציב, דעת הקהל, תקשורת וכו'). שינויים אלו מנענעים את הסירה ויוצרים תחושת חוסר וודאות עמוקה ומתמשכת (בהשוואה לחוסר הוודאות בלחימה אשר לרוב נמשכת זמן מועט יותר ביחס למגפה) העלולה לגרום לתחושות של תסכול, חרדה, היעדר תקווה וחוסר יכולת לחזות את העתיד. המערכת הצבאית נדרשת גם כן לחשיבה מחדש בנושאים שונים הנוגעים לחתירה למגע, לתפיסת אויב, להכשרה, לדוגמה אישית וליכולת ההתמודדות עם איום חדש והסתגלות לשינויים.
אחד המאפיינים המרכזיים בתיאור יכולות מנהיגותיות היא היכולת להציג תמונה עתידית, חזון, ודרך חדשה [4] (קארין ושות' מתוך Mumford & Strange , 2002). בשביל לבנות חזון עתידי, להיות משוכנע בהצלחה ואף לסחוף את הסביבה להגשמתו, על המנהיג להיות אופטימי ולהאמין בכוחותיו הפנימיים להשפיע על המציאות, להיות שותף יוצר במאורעות החיים ולא קורבן לנסיבות. על המנהיג - והמנהיג הצבאי בפרט - להצליח להיות "מנהיג דמיון" בדומה ל"תאי הדמיון" שבזחל, להצליח להרים את הראש מעבר לתחושת הכאוס והכבדות השוררת ולכוון את אנשיו אל המדרגה הבאה, לארגן את המסגרת מחדש בדומה לתאי הזחל המתארגנים אל עבר מדרגת ההתפתחות החדשה. אנו נדרשים למפקדים שלא יתנו לתחושת הכאוס הנוכחי להקפיא אותם ויצליחו לעזור לפקודיהם להרפות מהאחיזה בכל הכוח ברצון "לחזור למה שהיה", מנהיגים שידעו לזהות את "מצב הפרפר" הבא ולהוביל לשם.
אז איזה עתיד אתה מדמיין עבור המסגרת והפקודים שלך?
ולאן תרצה להוביל אותם?
להאזנה של הפוסט- פודקאסט:
מקורות:
[4] קארין אמית, מיכה פופר, ראובן גל, מורן משקל–סיני, אלון ליסק, מגמות, הפוטנציאל להנהיג: ההבדלים בין "מנהיגים" ל"לא מנהיגים" 44 (2): 277-296 (2006)
