מאז ומעולם איתור האויב, החתירה למגע והפגיעה בו, זימנו לעוסקים באומנות המלחמה אתגרים קשרים ומורכבים בתפקידם כמפקדים ומנהיגים בשדה הקרב. הפקודות, "אש!" או "קדימה הסתער!" יצרו יריעת משמעויות רחבה, החל מהרמה האסטרטגית – השלכות הפגיעה באויב על התנהלות המערכה, דרך הסיכונים האפשריים לכוחותינו – נפגעים במהלך ההתנגשות עם האויב, חשיפתם לאש מנגד, וכלה בסוגיית "טוהר הנשק" – שבמרכזה האפשרות לפגיעה באזרחים תמימים.
אופיו של שדה הקרב המודרני, והדרך שבה בחר צה"ל לנהל את מלחמותיו בעשורים האחרונים, שינו את תמונת הקרב והתכנון המקדים לו. על השינוי השפיעו הן ההתפתחות הטכנולוגית, המאפשרת איתור, זיהוי ותקיפת מטרות אויב בזמן קצר, והן הבחירה במרכיב האש כמוביל משמעותי במערכות צה"ל החל משנות ה-90.
המפקד, הנמצא בשדה הקרב ומוביל את כוחותיו, חשוף בעקיפין ל"כלים" התומכים בהחלטה: כיצד יש להפעיל את האש בגזרת הלחימה. כך גם מוגבלות יכולותיו להשפיע על סוגיות הקשורות בפיקוד ובמנהיגות בהקשר זה, וביניהן סוגיית "טוהר הנשק".
המאמר מתאר ומנתח את מעורבותו הגוברת של קצין המודיעין בהיבטים של מנהיגות, לקיחת אחריות וערכי מוסר בלחימה. שתי מערכות משמשות את כותב המאמר לצורך הדגמה: מלחמת לבנון השנייה, ומבצע "עופרת יצוקה".
כתיבה: רונן כהן
