כתיבה: קמליה ויטנר
"זה ככה כבר שנים בארגון הזה, אין מה לנסות לשנות את זה עכשיו"
"מה זה יעזור אם אני אציף את הבעיות האלה מעלה? הם גם ככה אטומים ולא רוצים לשמוע"
"עזבי, האנשים פה כל כך מקובעים על דפוס העבודה הזה, שזה בלתי אפשרי לשנות"
אלה רק חלק מהתשובות שאני שומעת ממנהלים ומפקדים כשעולה האופציה של הובלת שינוי בארגון.
האמת, שאני ממש מבינה אותם. כשיש הרגלים ארגוניים שמקובעים עמוק בתרבות הארגונית, מאוד קשה לחשוב על שינוי, גם אם כולם מבינים שהם כבר לא אדפטיביים. ולפעמים גם מנהלים או מפקדים בכירים ואסרטיביים, נשאבים לתחושת ייאוש וחוסר אונים מול הרגלים שמושרשים חזק בארגון. בשפת הפסיכולוגיה, הייאוש הזה נקרא "חוסר אונים נרכש" (Learned Helplessness)
פרופ' זליגמן, אחד מאבות הפסיכולוגיה החיובית גילה במחקרים שלו את תופעת "חוסר האונים הנרכש" על בעלי חיים. מחקרים שבאו מאוחר יותר הדגימו את אותה התופעה גם על בני אדם: כאשר אנחנו מנסים להשפיע על משהו שוב ושוב ולא הולך לנו, אנחנו מפתחים "חוסר אונים נרכש" – כלומר אנחנו הופכים להיות פסיביים ופסימיים - מחזיקים באמונה שאין טעם לשנות ושאין סיכוי שמשהו ישתנה".
"חוסר אונים נרכש" הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר לארגונים היום. הוא מייצר אווירת מרמור, מונע חדשנות ויצירתיות, ופוגע במחוברות ובתפוקות של העובדים והמנהלים.
הסיבה לכך היא שחוסר אונים נרכש מעודד "מיקוד שליטה חיצוני" – האמונה שהשליטה על המציאות שלי לא תלויה בי, אלא בגורמים חיצוניים, ולכן אין טעם שאנסה ליזום או להשפיע. להבדיל מ"מיקוד שליטה פנימי" – אמונה שיש לי יכולת השפעה על המציאות שלי ושההצלחה שלי תלויה בי.
כמנהלים וכמפקדים, נרצה לייצר כמה שיותר חוויה של מיקוד שליטה פנימי בסביבה שלנו, מאחר ואנשים עם מיקוד שליטה פנימי הם יותר יצירתיים, פרודוקטיביים, ועם מוטיבציה גבוהה יותר להיות בארגון ולהשפיע עליו לחיוב.
אז איך עושים את זה? - איך אפשר להימנע מ"חוסר אונים נרכש" ולעודד "מיקוד שליטה פנימי"?:
1. לעודד יוזמות – הקדישו זמן בלו"ז לעידוד של יוזמות חדשות. למשל, להנהיג נוהל של אחת לחודש עושים ישיבה שכל תכליתה לחשוב על רעיונות חדשים שטרם בוצעו. גם אם עולה רעיון חדש שלא במסגרת אותה ישיבה – היו קשובים לו, ביחנו אותו ברצינות ותנו לו הזדמנות לפעול כפיילוט.
2. לאפשר מרחב טעות – כשאנשים מכווצים מפחד מהשלכות מעשיהם, הם ימנעו לקחת אחריות ו"לצאת מהקופסא". התייחסו לטעויות כחלק מתהליך למידה שאפשר להפיק ממנו לקחים לפעמים הבאות, ולא כהזדמנות ל"נזיפה".
3. להתמקד במה שיש לי עליו שליטה – עשו הבחנה בין מה שיש לנו שליטה עליו לבין מה שאין לנו עליו שליטה. במצבים של חוסר אונים נרכש – יש נטיה לתת בולטות יתר למיקוד שליטה חיצוני ("המצב גרוע בגלל הקורונה / התקופה הזאת בשנה / כוחות השוק / הנחיות מלמעלה וכדומה..."). הגורמים החיצוניים האלה אולי באמת נכונים, אבל אין לנו שליטה עליהם. לעומת זאת, יש לא מעט גורמים שיש לנו שליטה עליהם (כמו ההתנהגות שלנו, היחס שלנו לאחרים, האמירות שלנו, ההחלטות שלנו וכדומה) – התמקדו בהם! כלומר אם יש גורם למצב שאין לכם יכולת להשפיע עליו – הרפו ממנו לעת עתה והתרכזו במה ש*כן* במוטת השליטה שלכם.
אז באיזה תחומים אתם מזהים בסביבה שלכם "חוסר אונים נרכש"? ומה עובד לכם כדי לייצר "מיקוד שליטה פנימי"?
