המאמר משנת 2009 בוחן את תופעת ההתאבדויות בצבא מזווית ראייה ארגונית-מערכתית. תפיסה זו מחברת שלוש תופעות – מנהיגות, לכידות ומצוקת הפרט כפי שהן מתבטאות ברמת הקבוצה והארגון, בהקשרן הצבאי. מידי שנה מתאבדים בצה"ל (נכון למועד פרסום המאמר) בין 30-40 חיילים, כאשר רוב החיילים הללו לא סבלו ממצב נפשי פתולוגי. התופעה של התאבדויות חיילים תוך כדי שירותם הצבאי היא תופעה מרוכבת, הניתנת להבנה ממספר מוקדים: הפרט, קבוצת השייכות, הארגון והחברה. ישנה חשיבות עליונה לעיסוק מפקדים בתופעה קשה וכואבת זו.
ההסתכלות הרווחת על תופעה זו בצה"ל היא דרך המשקפיים של מצוקת הפרט והטיפול בו. מאמר זה מציע רעיון מארגן חדש להתבוננות בתופעה ומדגיש את הזיקה בין שלוש תופעות בהקשרן הצבאי – מנהיגות, לכידות ומצוקת הפרט. המודל המוצע במאמר מתייחס לאיזון הנדרש בין שתי פונקציות של מנהיגות הורית – הכלה והחזקה.
כתיבה: מיכל לבנסברג-יצחק
