כתיבה: מירב רוזנמן.
מכירים את זה שחוזרים עייפים מיום עבודה היישר אל ה"משמרת השנייה"? אוספים את הילדים מהגן או בית הספר ואחרי חיבוק פוצחים בטכס ושואלים "מה נשמע"? או "איך היה היום בגן/בית הספר"? ככה, כבדרך אגב, על אוטומט. בראש, עוד מתרוצצות מחשבות טורדניות של משימות שמחכות וטלפונים שיש לעשות ו... לפני שהיום נגמר. לכן, אין זה פלא, שהתשובות גם הן חוזרות אלינו בהיסח הדעת ומתוך האוטומט, "כיף", "טוב", "בסדר". לקוני. שיח מדומה בין חרשים. והרי תרחיש זה אינו ייחודי רק למפגש המשפחתי. כמה פעמים אנחנו חולפים ליד פקוד או קולגה ומפטירים כלאחר יד "מה נשמע?" איך הולך?" וממשיכים להתקדם במורד המסדרון מבלי לחכות לתשובה. וכמה פעמים נשב עם עמית לעבודה בפגישה אישית או צוותית ונזרוק לחלל שאלה סתומה "מה עם הפרויקט?" או נוותר כלל על שאלה וניגש מיד "לעבודה"?
אז בואו נעצור רגע. ננשום. ונשאל, למה אנחנו לא שואלים יותר שאלות בחיי היום יום שלנו?
ניתן להניח כי התשובות מגוונות. לחלקנו אין זמן, חלקנו (הקטן, יש לקוות) פשוט עצלן וכמובן שישנם אלו החוששים להיתפס כ"לא יודעים". כלומר החשש להיתפס "לא יודעים" או כ"חלשים", מונע מאיתנו להיות בעמדה שואלת וסקרנית כלפי העולם. באופן לא מפתיע, חוקרים מצאו כי חשש זה מייצר חסם התפתחותי הפוגע ביכולת היצירתיות שלנו, היורדת באופן עקבי בעשורים האחרונים במערב[1]. ספציפית, מחקרים מראים כי בעוד ילדי הגן שואלים כ-300 שאלות ביום מתוכן כ-100 שאלות "למה", בבית הספר היסודי המספרים צונחים באופן דרמטי לשאלות בודדות. חוסר הזמן ותשומת הלב של ההורים והמורים מוביל לכך כי ניתנת פחות תשומת לב לשאילת שאלות וילדים מעודדים למצוא תשובות במקום ללמוד לשאול שאלות[2][3].
אז איך אנחנו ממשיכים מכאן, אתם שואלים?
מתנסים.
למשל, בפעם הבאה בה אתם מראיינים מועמד לתפקיד, או פותחים ישיבת צוות שעיקרה פתרון משותף של בעיות, תתחילו בלשאול את האנשים על "רגע מביך שהיה להם". למה? פרופסור לי תומפסון ממכון המחקר Kellogg באוניברסיטת נורת'ווסטרן למשל, מצאה כי לשאלה "ספרו על אירוע מביך שקרה לכם לאחרונה?" יש קשר הדוק עם עליה ביצירתיות של הפרט וגם של הקבוצה. למשל, תומפסון מצאה כי מנהלים בקבוצות קטנות ששיתפו באירועים מביכים שקרו להם לאחרונה מצאו יותר פתרונות יצירתיים ממגוון רחב יותר של קטגוריות לקופסת קרטון משרדית ואטב נייר, בהשוואה לקבוצות מנהלים בגודל דומה ששיתפו בהישגים שלהם. לדידה של תומפסון, כשאנשים משמיעים בקול סיפורים אישיים מביכים הם מצנזרים עצמם פחות ולכן מאפשרים לעצמם להעלות יותר פתרונות אפשריים כשהם נתקלים בבעיה חדשה[4].
או למשל, אולי בפעם הבאה שאתם נכנסים לתפקיד, במקום לקיים שיחת פתיחה (ביננו, מי באמת זוכר מה נאמר שם) פשוט תשאלו שאלות. זה בדיוק מה שעשה גרג דייק כשנכנס לתפקיד מנהל רשת BBCבשנת 2000. מיד עם כניסתו לתפקיד ביקר דייק בכל האתרים והתחנות המרכזיים של החברה. בעוד כולם ציפו לנאום כניסה לתפקיד, הוא ישב עם הצוותים ושאל "מה הדבר היחיד אותו עלי לעשות בכדי להפוך את המצב לטוב יותר עבורך?" ואז הוא הקשיב. לאחר מכן הוסיף ושאל "מה הדבר האחד אותו עלי לעשות כדי לשפר את המצב עבור מאזיננו וצופינו?". מופע זה של למידה והקשבה כחלק מהתהליך הכניסה לתפקיד, קנה לדייק כבוד והערכה רבים מצד אנשי הארגון והוא הפך לסיפור ארגוני מכונן[5].
לסיכום, ניוטון שאל עצמו "מדוע תפוח נופל מהעץ והירח לא נופל על הארץ?", דרווין שאל עצמו "למה בגלאפאגוס חיים כל כך הרבה מינים ובמקומות אחרים לא? ואיינשטיין שאל עצמו כיצד היה נראה היקום לו הייתי רוכב דרכו על קרן אור?" הם העזו לשאול שאלות לא שגרתיות שהובילו מאוחר יותר לפריצות דרך מדעיות.
ואני שואלת, מה השאלה הלא שגרתית שאתם מוכנים לשאול?
להאזנה של הפוסט- פודקאסט:
[1]https://www.newsweek.com/creativity-crisis-74665 [2]https://www.wm.edu/research/news/social-sciences/smart-yes-creative-not-so-much.php [3]https://amorebeautifulquestion.com/why-do-kids-ask-so-many-questions-but-more-importantly-why-do-they-stop/ [4]https://insight.kellogg.northwestern.edu/article/boost-creativity-brainstorm-embarrassment [5]https://innovationmanagement.se/imtool-articles/ask-questions-the-single-most-important-habit-for-innovative-thinkers/
