כתיבה: טל בן עמי.
"התקשורת זו בעיה, היא נכנסת לנו פנימה ומתערבת בתוך הצבא" שיתף אותי השבוע מג"ד במחשבותיו על התגובות ברשתות והתקשורת לדברי מפקד אגוז בשבוע שעבר. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר לי מפקד אחר ביחס להודעה ששלח ונעשה בה שימוש כנגדו ברשת חברתית, "חוץ מהלו"ז של מחר אני לא שולח שום דבר בוואטסאפ" אמר מג"ד אחר, בשנה האחרונה נתקלתי בלא מעט אמירות ברוח דומה ונראה שהן מסמנות אתגר פיקודי המקבל בולטות בעת האחרונה וראוי להתבונן עליו.
אני סבור שהמסגור אותו עשה המג"ד ביחס לתפקיד אותו לוקחת התקשורת כבעייתי הוא מוטעה ומעיד על קושי בהפנמה של השתנות כללי המשחק. שקול הדבר בעיני לומר שוואטסאפ הוא בעייתי, שמעורבות הורים בשירות בניהם היא בעייתית ועל אותו משקל שמגבלות תקציב הן בעייתיות, או שהוראות פתיחה באש המגבילות את חופש הפעולה הן בעייתיות , רוצה לומר- התקשורת והמדיה החברתית הם חלק מהשחקנים בשדה הארגוני מולו צריך לדעת להתנהל, הן אינן בעייתיות ואינן לא בעייתיות, הן פשוט הן, הציפייה שהן ישרתו את הנרטיב שהצבא רוצה לייצר היא הבעיה.
כניסתן של טכנולוגיות הקלטה וצילום, הרשת החברתית ככלי השפעה, מעורבות של גופי תקשורת במה שנעשה בצבא, הצבת נרטיבים ופרשנויות המוצגות כאמת אלטרנטיבית לאירועים צבאיים וניצול הצבא לקידום אג'נדות אזרחיות על ידי בעלי עניין הם חלק ממאפייני ההשתנות של העת הנוכחית ומציבים מראה חדה על הפער שבין התרבות הצבאית המבוססת על היררכיה סמכותנות ואידיאלים לעומת השיח האזרח הפוסט מודרני על שלל מאפייניו. להוסיף לכך שישראל 2021 מאופיינת בזעזועים של הקרקע הזהותית הקולקטיבית, קונפליקטים וחוסר שקט תודעתי נוכחים בבסיס הקיום היום יומי ועל כן הקולות השונים של הקונפליקט מחפשים כל במה אפשרית בכדי לנסות להשפיע על עיצוב זהותה של הארץ, הצבא כגוף ממלכתי וקונצנזואלי הוא קרקע פורייה מאוד לעשות בה שימוש.
מקרים בהם נחשפת התנהלות פנים צה"לית בערוצי המדיה, מציבים הן לצבא והן מחוצה לו מראה מנהיגותית לעיתים מביכה ולעיתים יותר מכך ביחס למה שנעשה בו. מקרים אשר בעבר לא היו שקופים לציבור, בבחינת "מה שקורה בצבא נשאר בצבא" הפכו לזמינים כלפי חוץ וניתנים לשיפוט ותגובה. מה שהיה מחוץ לכללי המשחק, הפך לחלק מהכללים ובכך מייצרים אתגרי פיקוד חדשים.
הסתכלות אמפטית ומעמיקה על דברי המג"ד מספרת למעשה סיפור של קושי פיקודי הנוצר כתוצאה מתחושת חוסר מוגנות מצד המפקדים, העדר גבול כעור מגן שיהווה מעטה חיצוני וישמור על המשרתים ועל הנעשה בתוך הצבא מהשיפוט והאשמה של השיח החיצוני. כזה שיאפשר לאינטימיות צבאית להתקיים ולחוש בטחון ביכולתם להתבטא באופן חופשי וללא מורא, לקבל החלטות מבלי להתעסק באופן שבו משהו מחוץ למערכת עלול לפרש אותם, להוביל באופן סמכותני ואף בוטה (המותאם להקשר הלוחמני בו הוא מתפקד) מבלי שהדברים יחזרו אליו באופן פוגעני.
לא פעם התחושה של מפקדים היא כי הגבול בין הצבא לחוץ פרוץ, ושמעבר לגדר יושב חבר שופטים חמור סבר ומנותק מההקשר, אשר כהמון משולהב שועט קדימה להרביץ בו את סדר יומו מבלי להבין את המורכבות הצבאית על שללה גווניה.
ניתן לדעתי לצמצם את הביטוי הפרקטי של החשש הפיקודי לשלוש נקודות:
1. דברים שנאמרים (וודאי נשלחים כהודעה בוואטסאפ לדוג) הם בפוטנציאל להיות מוקלטים וניתן יהיה להשתמש בהם כנגד הדובר או המערכת.
2. עשית שימוש מניפולטיבי בשיח פנימי דרך הוצאתו מהקשר.
3. שימוש של בעלי עניין מחוץ לצבא באירועים צבאיים לטובת קידום אג'נדות אזרחיות- לדוגמא יחסי דת מדינה, מגדר, פוליטיקה.
מעבר להשתנות של אופנות הקיום והתפקיד הנרחב של המדיה החברתית במרקם החיים יתכן כי הוצאת מידע מהצבא אשר נתפס לא פעם כ"כיבוס כביסה מלוכלכת בחוץ" הוא ביטוי בפעולה (acting out) סימפטומטי של בעיה שורשית יותר בבחינת מה שלא מצליח להיות מדובר בסוף מתנהג. כלומר, האם אנו עדים לדפוס המשקף תגובה תוקפנית אשר מבטאת חוסר אונים למנהיגות אשר גורמת לחלק מהמונהגים לחוש מסורסים ושקולם לא נשמע כך שהם נדחפים לבטא את עצמם באופן עקיף? האם זוהי דרכו של מי שחש שאינו נראה או מושתק להנכיח את צרכיו? האם זהו ניסיון ארגוני לא מודע להגיד משהו על העדר היכולת להעביר ביקורת פנים צבאית מבלי לחשוש להיפגע?
בתקופה בה העולם מתנהל על פי נרטיבים, בהם מושגים כמו פוסט אמת, הנדסת תודעה ופייק ניוז שולטים בתודעה, על הצבא למצוא את הדרך כיצד להמשיך לפקד באופן בטוח ואותנטי אך תוך התחשבות במאפייני הסביבה. הדבר דורש ממנו התפתחות זהותית ובחינה של הנחות יסוד, שפה, קודקס, נורמות ופרקטיקות שיח ופיקוד אשר מותאמים למאפייני העת הזו,
להלן כמה כלים שברצוני להציע להתמודדות עם האתגר.
1. כמו ברבים מהמקרים, פתרון הבעיה מתחיל בהכרה בה, ואחת יבין הצבא כי יש פה אתגר שדורש העמקה ניתן יהיה לפתח תפיסה שתנהל את הבעיה.
2. הצורך בגיבוי מרמות ממונות ביחס לאירועים אשר יוצאים החוצה ונשפטים באופן אשר עושה עוול. הרחבת מרחב הטעות של מפקדים ואספקה של תחושת בטחון חרף טעויות.
3. איפוק תגובתי, תחקיר מעמיק ובדיקה של עובדות לפני התערבות פזיזה.
4. רגישות סביבתית- הבנת הרגישות סביב סדרי יום אזרחית אשר מחפשים לעשות שימוש בצבא לקדם את האידיאולוגיה שלהם. אירועים תמיד יקרו, אך ניתן להקטין את הלהבה מראש דרך מודעות.
5. ניהול אירוע - אחת אירוע יצא החוצה ומתחיל לעורר הדים, לפתח כלים לניהול, אולי אפילו תוך סיוע באנשי מקצוע אשר יסייע לנהל את הנרטיב, למזער נזקים ואולי אף להעביר מסר.
6. חתירה להסתכלות עומק - "מה שלא מדובר מתנהג", כאשר אירוע מסוים "מתפוצץ" הרי שהוא תמיד מספר סיפור עמוק יותר, התבוננות על ההוצאה של "הכביסה" ורפלקציה כנה וביקורתית מצד המפקדים יכולה לסייע בהבנת מורכבויות אשר היו חבויות מתחת לפני השטח ויש ערך רב בהכרתם.
7. הפיכת בעיה להזדמנות - כל אירוע הוא הזדמנות ללמידה, עצירה להתבוננות, בחינה וערעור על הנחות יסוד ותפיסות אשר האירוע מציף יכולה להניב תובנות חדשות ופיתוח של תפיסות ופרקטיקות משופרות.
