רגעים של מנהיגות

כתיבה: טל בן עמי "וזכור כי בקצה השני של כל תפילה עומד אדם, ידיו מורמות אל על ומבקש: שמע" (עידית ברק) לפני כמה שנים ישבתי עם חבר בבית קפה, לפתע משום מקום רץ אדם זר מצידו המרוחק של בית הקפה והתנפל על החבר בחיבוק אדיר, חרף ההלם קשה היה שלא להתרגש מהמחווה הכמעט בלתי נשלטת שאירעה מול עיני, עוצמת ההתרחשות היתה שקולה להתקפת זעם רק שזו היתה התקפה של חיים. לאחר שנרגע אמר "תדע לך, מ' היה המפקד היחיד שבאמת אהב אותי". העוצמה הרגשית שפעמה בבחור סיפרה את מה שהתחולל בו, לא ניתן היה לדמיין שעברו עשרים שנה מאז שרתו יחד. מה היה שם במערכת היחסים הזו שהביא לתגובה רגשית כה עוצמתית גם עשרים שנה לאחר שהסתיימה? אם תשאלו את אותו בחור הוא ודאי יגיד שזוהי מנהיגותו של מ' שעשתה זאת ועליה הוא ככל הנראה יגיד שכמוה כאהבה. המילה המנהיגות אינה עוד מילה מופשטת כמו הובלה, פיקוד או ניהול, זהו מושג המחזיק מסתורית המגרה את הדמיון ולא בגלל המבנה הלשוני שלו כי אם בשל החוויה והפנטזיה שהמושג מחזיק בתוכו, מהו אותו קסם שהופך מפקד ופקוד למנהיג ומונהג? מהי אותה איכות פיוטית שמאפיינת את מושג המנהיגות עליה נכתבו אגדות וסיפורים? מהי הארומה המיסטית שמערבת רוח ונפש בתמהיל על-ארצי? אותו קסם החודר במסתורית לליבו של אדם ועושה פלאות? אין זה מקרי שהמושג עורר סקרנות כה גדולה לכל אורך ההיסטוריה, לא הפסיק להיחקר באין ספור זווית וככל הנראה גם ימשיך בעתיד. פרויד כתב על מנגנוני הנפש כי לכל מקום עמוק אליו הגיע במחקריו, הוא מצא שמשורר היה שם לפניו ונראה לי כי כך הם גם פני הדברים כאשר עוסקים במנהיגות. למנהיגות יש איכות של רוח, כזו שהמשגה מילולית אינה יכולה להחזיק וכל ניסיון לעשות זאת מאבד מיידית ממדים אשר לא יכולים להיכלא בתבנית המשגתית קונספטואלית, לכן הניסיון שלי להבין את מסתוריות התופעה נועד מראש להיות חלקי, זהו מושג שהגדרתו לעולם תחזיק רדוקציה ולעיתים העיסוק בו מרגיש כמו לנסות לפתח קוד מחשב לתכנת באמצעותו בן אדם כך שלא יהיה רובוט. עם זאת, אני סבור שיתכן ואוכל לשפוך זרזיף של אור על המכניקה הפסיכולוגית שמאפיינת את התהליך הקסום והמופלא הזה. מכניקה פסיכולוגית נשמעת כמו דבר והיפוכו, ואכן אלה הם פני הדברים כשעוסקים בהמשגה של התופעה החמקמקה, אך אולי בכל זאת יש בה כדי לחדש מעט את זווית הראיה שדרכה מסתכלים על הקסם שמתהווה בין שני אנשים ואשר לעיתים נראה כמו לקוח ממחוזות הדמיון. רוב רובו של המהלך הניהולי מורכב מאין סוף החלטות ופעולות בעלות גוון שגרתי כשמערכת היחסים שבין המנהל לעובד מתרחשת ברמת המשימות והתפקוד, אולם, קיימים רגעים בהם מתפתחת התרחשות בין מנהל לעובד החורגת מאותה דינאמיקה של שיגרה אותה אני רוצה לכנות "רגע של מנהיגות" , זהו זמן בו המשימה , הארגון והתכלית כמו עוברים להיות ברקע והעובד עובר למרכז הבמה בתוך ההקשר של מערכת היחסים שבינו לבין מנהלו, רגע בו העובד מרגיש כי המנהל ממקד את זרקור הווייתו על עולמו הפנימי, מתייצב עבורו באופן מיטיב ותחת השראתו ונוכחותו מאפשר לו להתגבר על גבול פנימי, לחרוג בתוכו לעבר מקומות עצמי אותנטיים יותר ולהתרחב מבינה תודעתית, רגע בו עיניו של המנהל הופכות את העובד למונהג ואותו למנהיג. אני רוצה להציע שהחוויה המנהיגותית היא מצב מנטאלי בו כתוצאה ממפגש שבין מנהיג למונהג מתרחשת חריגה בעולמו הפנימי של המונהג, החריגה, משמעותה, תנועה התפתחותית מעבר לדפוסים ( רגש, תפיסה, התנהגות) המאפיינים אותו, תהליך בו כתוצאה מהתייצבות אתית של המנהיג ביחס למונהג מתאפשר לו להרחיב את אופנת הקיום שלו ביחס לאזורי נפש אשר בהם הוא היה מצומצם. ההתייצבות המותאמת של המנהיג מאפשרת התנעה של חלקי עצמי אשר לא היו זמינות עבור המונהג ובמובן הזה כך נוצר תהליך ההשראה. השראה היא התחושה שנוצרת בעולמו של המונהג כי נפתחת בפניו האופציה, נוצרת הרשאה פנימית, מסוגלות ואנרגיה המאפשרות לו להיות באזורי תודעה אשר לא היו קיימים בו קודם. מהלך נפשי של תנועה פנימית בו המונהג מצליח לנוע ממקום של פנטזיה למקום של אמונה וזו מבנה את היכולת להביט אל העתיד ולראות בו משהו אחר שונה וטוב יותר. המשמעות של הרחבת העצמי היא שיש לאדם יותר את עצמו, כלומר שגדלה היכולת שלו לשאת את עצמו ובכך לשפר את התמודדותו עם אתגרי הקיום. הרחבת העצמי מגדילה את יציבותו הנפשית, את יכולת התמודדות האפקטיבית שלו עם אתגרי החיים, מגדילה את מרחב הבחירה בתוכו ומאפשרת יותר דרגות חופש לפעול בעולם כך שיכול להגיב למצבים ממקום יותר רציונאלי ומחושב ופחות אימפולסיבי ולא מווסת (סוף מעשה במחשבה תחילה). אקסל מונטה הרופא השוויצרי היטיב לתאר זאת כשאמר "רבות יכול לשאת אם יכול לשאת הוא את עצמו" וברוח רגעי המנהיגות ניתן להוסיף כי יוכל האדם לשאת את עצמו אם יהיה עבורו מנהיג אשר יישא אותו. הפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן טבע את המושג רגעים של מפגש (moments of meeting) וכוון לרגעים של התרחשות רגשית בעלי ערך תרפויטי משמעותי במהלך טיפול, על אותו המשקל אני רואה להציע את המושג "רגעים של מנהיגות" ככאלו שמתקיימים בין המנהיג למונהג ומבטאים התייצבות של המנהיג עבור מונהגו אשר מניעה מהלך התפתחותי בעולמו הפנימי . רגע של המנהיגות הוא רגע של התייצבות המנהיג כסמכות מיטיבה עבור המונהג, או במילים אחרות בהמעדותו של המנהיג כמספק צורך פנימי עמוק של המונהג הוא מאפשר את התהליך ההתמרתי . חווית המנהיגות נוצרת בנקודת המפגש שבין צורך רגשי לבין מענה מותאם, אולם מה שהופך את האירוע לבעל ערך התפתחותי פוטנציאלי היא עוצמת ההזדקקות. ככל שהעוצמה הרגשית שמופעלת בעולמו הפנימי של המונהג גבוהה יותר, גובר פוטנציאל השינוי, אך גם בהתאמה הופכת ההתייצבות של המנהיג מאתגרת יותר, שכן בכדי לספק מענה ראוי למי שצרכיו מעוררים, נדרשים יותר משאבים (רגשיים, ארגוניים, טכניים וכ'). עוצמת ההשפעה של התהליך נובעת ממשמעותו הפסיכולוגית, על פי התפיסה הפסיכואנליטית, תופעת המנהיגות מוסברת כתהליך השפעה שבין המנהיג למונהג אשר מופעל דרך מנגנון של שחזור מערכת היחסים הקדומה של האדם עם הסמכות כפי שהופנמה בתהליך ההתפתחותי שלו כילד, כלומר המפגש של המנוהג עם הסמכות מפעיל באופן לא מודע את חווית היותו ילד אשר תלוי בהוריו לשם התקיימותו. בתהליך ההפנמה של מערכת היחסים של הילד עם הוריו נוצרים באופן טבעי וכמעט בלתי נמנע חיכוכים אשר חלקם חיוביים, חלקם שליליים וחלקם יכולים להיחוות אף כטראומתיים, דפוסים אלו (חיוביים ושליליים) "נצרבים" בנפשו של הילד והופכים להיות המודל הפנימי ליצירת יחסים עתידיים עם הסמכויות שיזדמנו בדרכו. הרגישויות המדוברות הן ביטויים של אזורי עצמי פגועים בנפשו של המונהג אשר נוצרו כתוצאה ממענה הורי לא מיטיב אשר ניתן לכנותם בשם קוד כללי כ"כשלים אמפטיים", ככל שהכשלים גסים יותר ונמשכים לאורך זמן רב יותר, מתרחב הסדק בעצמי של הילד, המשמעות של פגיעה זו היא התפתחותן של חרדות, ספקות עצמיים, העדר יציבות, רגישות אגו, קושי בויסות וכ' אשר אותם יישא להמשך חייו הבוגרים. ברמה המנהיגותית פגיעות אלו מגבירות הרגישות העתידית שלו למצבים בהם יפרש את המציאות הבוגרת ככזו המשחזרת את חווית העבר. פסיכולוגית העצמי מסווגת את הכשלים האמפטיים לשתי קטגוריות אשר שעונות על שני אשכולות של צרכי עצמי המרכיבים את מבנה העצמי, צורך בנראות וצורך באידיאליות. ההורה צריך לספק לילדו את הפונקציות הרגשיות שיתנו מענה לצרכים אלו ( צרכים אלו לא משתנים עם הגיל, אם כי השפעתם המעצבת קטנה ככל הילד גדל), בדינמיקה דומה של יחסים על המנהיג לספק למונהג פונקציות אלו : פונקציות של ראיה (mirroring) ופונקציה של האדרה (אידיאלזיציה). צרכי ה mirroring הם צרכים לנראות, בהם המשאלה של האדם היא לקבל הכרה, ערך, השפעה, הוקרה לעצם קיומו. דרכם מקבל האדם תיקוף לקיומו, כאשר אדם חש כי אינו מקבל מענה לצרכים אלו לאורך זמן חל סדק שהולך וגדל במבנה העצמי שלו והופך אותו לרגיש מאוד למצבים בהם הוא חש כי מקומו מעורער. צרכי האידיאליזציה הם צרכים להתמזגות עם דמות מואדרת, בתהליך זה מקבל האדם פונקציות של ויסות, הרגעה, פשר, חיבור לאידיאל מעבר לעצמו. מנקודת מבט זו קל להבין מדוע מי שגדל בחוויה מורכבת וביחסים קונפליקטואלים עם הוריו יתקשה ליצר מערכת יחסים שקטה וחיובית עם מנהל עתידי. הדמיון החוויתי של היותי תלוי בסמכות אשר מתקיים באופן אינהרנטי במערכת יחסים של עובד ומנהל, הוא זה שמעורר את חווית התלות הראשונית. ככל שהסמכות יותר אוטוריטטיבית (לדוגמא בארגונים טוטאליים כמו צבא) מתגברת הרגרסיה (תהליך של מעבר נפשי ממקום בוגר למקום ילדי) היא מזמנת את דפוסי ההיקשרות הראשונים של המונהג ועל כן הופכת אותו לפגיע יותר. במצבי לחץ, חוסר ודאות וכ' התלות הופכת את הסמכות לכל יכולה (כפי שקוראת לדוגמא בטירונות כשמתבוננים על הקשר בין החייל למפקדו) ואת המונהג לחסר אונים ועל כן לפגיע יותר. הפגיעות מגבירה את הרגישות של המונהג לאיתור מצבים שיכולים להוות סכנה של שחזור הכאב (הכשל האמפטי) אותו חווה בילדותו (לכל אחד יש כזו, גם אם בעוצמות שונות) אפשר לדמות זאת למעיין רד"ר סכנה פנימי אשר מתריע מפני אפשרות לשחזור מכאיב מתקרב. חשוב להזכיר כי יש להסתכל על המצב באופן סובייקטיבי מעיניו של המונהג, מה שיכול להתפרש כמצב נורמטיבי עבור המנהיג יכול להחוות כמאיים עבור המונהג הנושא בתוכו פגיעות, זהו אותו אזור בנפש שמגיב לזיכרונות וחוויות עבר המופנמות כמכאיבות וככאלו יכולות להפוך את המנהיג ברוחו של המונהג לדמות מאיימת או פוגענית גם אם לא התכוון לכך. אולם, רגישויות אלו, אותם אזורי סדק בעצמי של המונהג הם גם אלו אשר יכולים להוות מפנה בעלילה הפנימית של דרמת חייו ומפרספקטיבה מנהיגותית להוות "רגע של מנהיגות" והזדמנות לחזק אותו ואת הרתימה שלו למערכת. הסיבה לכך היא שבאזורי הפגיעה וסכנת השחזור של כאב קדום קיימת גם משאלה חזקה לתיקון, מצב הפגיעות הוא מצב נפשי שכמו קפא בזמן , קטיעה ברצף העצמי שכמו נשארת בהמתנה וכמיהה אדירה לחילוץ, השחזור של חווית הפגיעה במקביל לכאב המתעורר בה מתניעה גם את האפשרות להפשרה והמשך התפתחות, אפשר לדמות זאת לאדם רעב אשר השלים עם כך שכרגע אין בסביבתו מזון ופתאום רואה משהו אוכל ליידו ומניע את חווית הרעב שבתוכו, מאחר והאזור הכאוב הוא רווי בצרכי עצמי מתוסכלים ולא ממולאים, קיים רעב עצום לקבלת מענה מותאם לצורך אשר יספק תקווה לשינוי והתפתחות, מנגד, העדר מענה יהווה שחזור של הכשל האמפטי שחווה בילדות ויכול להוביל עד לכדי רה טראומטיזציה ולפגיעה במערכת היחסים עם המנהיג ובתפקוד. מאחר ואזורי הפגיעה ההתפתחותיים אשר נוצרו כתוצאה מכשל אמפטי והעדר מענה מותאם, שמורים לרוב כחוויות לא מודעות כואבות ונוכחות מצד אחד, אך עמומות ולא מחוברת ליכולת המשגתית מצד שני, לא מעט פעמים המונהג כלל אינו מודע (או מודע באופן חלקי ועמום) למה הופעל בתוכו ומה הצורך שלא מקבל מענה. זו הסיבה שעולמו הפנימי ברגעים אלו מצומצם, הגנתי, נעדר רפלקציה ולא מחובר לאזורי היגיון בוגרים ועל כן הוא יתקשה לדברר את עצמו לא כל שכן לבקש עזרה. הוא יידע להגיד שהוא מרגיש חוסר נחת ואולי אף לתאר חלק מהסימפטומים שונים (כגון כעס, תסכול, פחד, עלבון וכ'), אך נדרש עיבוד בכדי לגשר על הרציפות הרגשית והתפקודית שנפגעו. עצירה להתבוננות עמוקה ואמפטית בין המנהיג למונהג בה הקשב של המנהיג יהיה נתון לעולמו הפנימי של המונהג, כלומר שתדר הנוכחות שלו יתבונן על מצב העצמי של המונהג על פע האשכולות שקוטלגו, ניתן יהיה בלא מעט מהפעמים לאתר את הנקודה בה המונהג הרגיש כשל מצד המערכת או המנהיג באופן ספציפי. הערך של תהליך זה הוא בזיקוק החוויה לרמה כזו שניתן יהיה לייצר כלפיה מודעות ובכך להגביר את תחושת השליטה על חייו ולאפשר לו לקחת אחריות על תחושותיו. יצירת מודעות, הגברת שליטה ויכולת לקחת אחריות הם העדויות הבולטות ביותר לתהליך התמרתי של חיזוק העצמי אשר יאפשר למונהג להתמודד טוב יותר עם מצבים עתידיים דומים. זו גם הסיבה שברוב הפעמים קשה למי שמסתכל מבחוץ לאבחן את המצב, אדרבא, לעיתים אף הדבר מעורר תסכול וכעס אצל המנהל אשר רואה ירידה בתפקוד או שלל סימפטומים כדוגמת מצבי רוח (התכנסות, קוצר רוח, תוקפנות שתקנות וכ') בהתנהגות (איחורים, שינוי בסטנדרט, טעויות העשייה, ויכוחים וכ') חלקם אף יכולים להיות מופנים כלפיו מבלי שהוא מצליח לקשר זאת לסיטואציה מסוימת, לא כל שכן לקחת אחריות על פגיעה מצידו. זהו מצב בו ניתוח ע"פ ההיגיון מצד המנהיג לא יוכל לסייע לו, הרגישות האמפטיה והקשב העמוק לעולמו הפנימי הם אלו אשר יוכלו להוביל אותו אל נפשו של המונהג ולאפשר לו להתייצב באופן מיטיב המניע מהלך התפתחותי של הרחבת העצמי- זהו "רגע של מנהיגות". הפסיכואנליטיקאי עמנואל גאנט סיפר באחד הטיפולים הוא קם לכסות בשמיכה מטופלת ששכבה על ספת הטיפולים, בתגובה אמרה המטופלת שעד שהוא לא כיסה אותה, היא לא ידעה שקר לה. זוהי דוגמא למעשה התמרתי בטיפול שנעשה ללא מילים ועיבוד, מצב בו המטפל זיהה ומילא צורך של המטופלת שהיא כלל לא ידעה שקיים בה. למעשה, רוב רגעי המנהיגות הם כאלה, רק שלא מכוונים לאזורי נפש כה ארחאים כמו בטיפול. המנהיג מזהה צורך עמוק (שלרוב מתעורר כתגובה לכשל אמפטי) ונותן לו מענה מותאם מייצר "רגע של מנהיגות", העשיה השעונה על זיהוי אמפטי ויכולת העמדות באופן מיטיב נוכח הצורך היא המעשה המתמיר, העיבוד הוורבלי הוא רק בונוס. במודל הטווח המלא של המנהיגות, מציעים באס ואבוליו את פונקציית היחס אישי כאחד המרכיבים של הבמנהיגות המעצבת, ביחס להמשגה שהוצגה כעת גזירת המשמעות של יחס יהיה יכיל מרכיב עמוק של היכרות עם עולמו של המונהג וקשב רציף למצבו. נדרש מהמנהיג לרצות להתייצב באופן מתמיר ביחס למונהג שלו וככזה לכייל את הקשב שלו למצב העצמי של המונהג (ע"פ האשכולות שצויינו), להצליח להיכנס לנעליו, להתעקש ברגישות ונחישות להבין את האופן שבו המונהג חווה את המציאות הארגונית ולהיות נכון לשאת האחריות כאשר הוא מזהה כשל אמפטי. אם נחזור כעת לדוגמה מבית הקפה, הרי שדרך הפריזמה אותה הצגתי אפשר להבין כי החייל הרגיש חסך גדול בתחושת אהבה ואכפתיות, עוצמת הרגש שהתעוררה בחייל הבהירה עד כמה היחס שאותו חבר נתן לו כמפקד, סיפק עבורו מענה לצורך רגשי עמוק . עוצמה זו לא רק שחיזקה את הרתימה המנהיגותית של החייל למפקדו ולמסגרת כי אם עזרה להתמודד עם סוגיות רגשיות עמוקות איתם הגיע לשירות הצבאי ואשר היוו חלק מעצמיותו. לא אתפלא אם החוויה הראשונית של האהבה אותה הוא חש מהחבר היתה מתקנת עבורו ואפשרה לו לייצר מרחבי חיבור רחבים יותר עם הזולת בהמשך הדרך. אם כן, מהפרספקטיבה הזו, מה צריך לקרות כדי שהמנהל יהפוך למנהיג? 1. אתיקה: (רצון): על המנהיג לרצות להכיר את המונהג לעומק, להיות נכון לפגוש אותו מעבר להיותו משאב ארגוני, לשאוף להרחיב את האחריות שלו כלפיו מעבר לתפקודו. להחזיק בעמדה אתית אשר רואה את המונהג כתכלית משל עצמה ואשר מייחסת חשיבות לעולמו הפנימי ולא רק לתפוקות שלו. העמדה האתית צריכה לקבל ממד רגשי בצורה של רצפטיביות, כלומר נכונות לפגוש את המונהג במקום שבו הוא נמצא, גם אם מקום זה אינו פשוט להכלה, מאתגר מנהיגותית, מעורר כעס כאב וכ'. 2. יכולת ראיה: המנהיג נדרש להכיר לעומק את המונהג, אין הכוונה לפרטים ביוגרפים (אם כי אלו תמיד שופכים אור על התמונה הכללית) , כי אם את עולמו הפנימי, להבין מה מפעיל אותו, איך הוא מרגיש, מה הצרכים שלו, מה הכאבים שלו, ממה הוא חושש, איך הוא מגיב בדרך כלל, להצליח להבחין שהוא מוטרד, שהוא כאוב, או מפוחד, שעובר עליו משהו, להרגיש אותו. 3. אמפטיה וריקון עצמי: היכולת של המנהיג להצליח לראות את המונהג שלא דרך העיניים שלו, כי אם לראות את המציאות דרך העיניים של המונהג, להבין את החוויה שמתעוררת באופן ייחודי במונהג, את האופן שבו הוא מגיב, או מרגיש ביחס לסיטואציות שונות ולא את זו שמתעוררת בקרב המנהיג ומושלכת על המונהג. היכולת לראות את הסובייקטיביות של המונהג אינה דבר קל ודורשת מהמנהיג להשיל מעצמו את עמדותיו, רגשותיו ולרגעים לעזוב את התפקיד המערכתי אשר רואה את כל מורכבות התמונה כדי לרכז מאמץ להבין את חווייתו הייחודית של המונהג. 4. נכונות לחרוג מעצמו (הרחבת המיכליות): המפגש עם הרגישויות של המונהגים יכולה להיות לא פשוט, מונהגים יכולים להיות דורשניים, תוקפניים, ביקורתיים, מאוכזבים, מאיימים וכ' ולעורר רגשות לא פשוטים בקרב המנהיג ולאתגר את יכולת ההכלה שלו. אם ברצונו לשאת את חווית המונהג על מנת לייצר רגע של מנהיגות, הוא יידרש לחרוג מעצמו במקומות בהם יתעורר בו רצון לנתק מגע, להגיב בכעס, לבטל, להרחיק, וכ'. היכולת שלו להכיל את אזורי השבר של המונהג המושלכים עליו דורשים מאמץ מנטאלי ויכולים להיות מאתגרים מאוד. ככל שהמנהיג יעבור תהליך התפתחותי אשר ירחיב את העצמי שלו כאדם וכמנהיג כך תגדל היכולת שלו להעמד באופן מוחזק ומוכל אל מול הצרכים של המונהג. 5. השהיית שיפוטיות: בכדי להצליח להיות אמפטי ולהבין את עולמו הפנימי של המונהג על המנהיג לעשות תהליך עם עצמו בו יהיה עליו לוותר על עמדה שיפוטית, יכולת זו מאותגרת מאוד בעיקר כאשר ההתנהלות של המונהג יכולה להיות לא פשוטה ויכולה לכלול מחירים ארגונים מסוגים שונים. האמפטיה היא הכלי המרכזי שמסייע בכך. על המנהיג להצליח לאמץ זווית הסתכלות רגשית אשר יורדת עמוק יותר ברבדי התודעה ולהתבונן על מקורות הכאב ולא על התוצאות שהוא מביא, לראות את השבר ולא את הסימפטום שהוא מייצר. לוותר על העמדה הממשמעת ולאמץ עמדה אמפטית. 6. אמונה ביסוד האדם כטוב: על המנהיג להאמין כי המונהג שלו שואף לעשות טוב, גם אם האופן שבו המנהיג מפרש את התנהלותו יכולה להעיד אחרת, הדבקות באמונה שורשית זו היא הבסיס שמאפשר את ההתייצבות האכפתית ושימור המאמץ בהכלתו של המונהג על שלל מורכבויותיו.

רגעים של מנהיגות